יניב אבירן – מגב…מה?

פעמים רבות, אנשים מנסים לערער על הטענה שלי שהכל אפשרי. במהלך הרצאה אחת, בחור בשנות ה-40 לחייו, ביקש להכניס קצת רציונליות לדברים שלי: "עם כל הכבוד לך יניב, אתה לא באמת מאמין שהכל אפשרי. הרי ללכת, למשל, אתה לא יכול, זה לא אפשרי". התשובה שלי היתה מילה אחת – "בינתיים".

כבר דיברתי על זה כאן, למושג "בלתי אפשרי" יש תאריך תפוגה. מתישהו, אנשי המדע או הטכנולוגיה יבטלו את ה"בלתי" וישאירו אותנו אותנו עם "אפשרי ועוד איך". את זמן הספקנות אפשר לנצל לדברים הרבה יותר מועילים.

בעזרת חליפה רובוטית מיוחדת, קלייר לומאס, משותקת מהצוואר ומטה בעקבות נפילה מסוס, חצתה השבוע את קו הסיום של מרתון לונדון.

בלתי אפשרי?

לפעמים צריך לרכוב על גל, לנצל מומנטום. אתר ההכרויות זיגוטה תפס תאוצה בשנה האחרונה, והפך לאתר ההכרויות השלישי בגודלו ברשת הישראלית. כבוד. החברים בזיגוטה פנו אליי כדי להשריש את המיצוב עם מודעה ויראלית קטנה. זה מה יצא…

(עדכון לכל האנשים שגרו בקוטב לאחרונה: מדובר בהשראה ממשחק הסמארטפונים הממכר Draw something)

רכבת יוצאת מחיפה לת"א, במהירות 100 קמ"ש. שאלה: כמה פעמים יניב יתעצבן מכך שבכח מנסים להפוך אותו לנזקק? תשובה: פעם אחת יותר מדי. לפניכם הפיתרון.

אני לא אוסיף לסיפור את העניין שכדי לנסוע ברכבת אני צריך לתאם את הנסיעה מראש, כי על החוסר בספונטיות התעצבנתי פה בנושא אחר. הפעם נדבר על ההנחה. ההנחה הרווחת היא שלנכים מגיעה הנחה על שירותים מסויימים. ארגוני נכים, פעילים חברתיים, חברי כנסת שרוצים להעלות פופולריות, כולם באים לדרוש הנחה לחסרי הישע. אני שואל את עצמי האם אי פעם מישהו עצר לחשוב על זה לעומק. האם מישהו, במקום לדפוק על שולחנות, חשב לשאול אם ההנחה הזאת לא עושה יותר נזק מתועלת?

נחזור לרכבת. בעמדת הכרטיסים שאלה הגברת "לאן?". "לתל אביב", עניתי. בלי להתבלבל, היא הגישה לגלדיס, המלווה שלי, שני כרטיסים. על אחד היה כתוב "מבוגר – 39 ש"ח" ועל השני "נכה – 35 ש"ח". אם נדבר רגע על הטרמינולוגיה הטפשית, אז כפי שהבנתם, יש הבחנה ברורה בין נכים למבוגרים ובין נכים לסטודנטים, ואם יש נער נכה שהוא גם סטודנט, לכו תדעו על איזה כרטיס הוא ייפול. מי מחליט מה בא לפני מה? אני קודם כל אדם נכה לפני שאני אדם בוגר? לא ברור. אבל רגע, להנחה עצמה.

אני יודע, הדברים שלי לא כל כך פופוליסטיים, וסביר להניח שהרבה ימחו ויתעצבנו על המשפט הבא – נכים לא צריכים את ההנחה הזאת. כבר אמרתי כאן, כדי לדרוש שוויון בזכויות ובגישה, אי אפשר להחצין את השוני. אי אפשר להיות נכה רק מתי שנוח, ואת החיזוק לטענה הזו עשה עבורי מנהל תחנת הרכבת, בכבודו ובעצמו, כשאמר "זו בושה וחרפה ההנחה שנותנים לכם, מסכנים, אם זה היה תלוי בי הייתם משלמים הרבה פחות". אם בהיבט הפסיכולוגי, הזכאות להנחה מתקשרת אוטומטית למסכנות וחמלה, אז תרשו לי לוותר גם על זה וגם על זה. "למה אני צריך לקבל הנחה?", חייכתי בתמימות, "אתם מורידים אותי באמצע הדרך?". שתיקת המבוכה שלו הפילה אסימון. עוד מישהו פתאום גילה בן אדם ולא יצור נזקק בכסא גלגלים.

את 4 השקלים של ההנחה בנסיעה, למשל, אשמח אם רכבת ישראל תחסוך לרכישת קרונות המגיעים עד לשפת הרציף, כך שאנשי התחנה לא יצטרכו לעשות לכבודי הכנה מוקדמת, לפרוש את הרמפה הצהובה ולתקוע בחצוצרות בכל פעם שבא לי לנסוע. כשתהיה נגישות בסיסית, הצורך בעזרה פיזית יצטמצם והנתמכים יהפכו לעצמאיים. אז, לא תהיה סיבה להגיד "מסכנים".

אני לא מתיפייף, בעלי מוגבלויות רבים לא גומרים את החודש. אנחנו מקבלים קצבה שאי אפשר להתקיים ממנה ללא הכנסה נוספת, בטח לא אנשים שהם בעלי משפחות. אבל את הפצע הבעייתי הזה צריך לרפא מהבסיס, לא לכסות בפלסטרים זוהרים שרק מבליטים אותו. ההנחות, ההטבות, הדרישות, הכנסים והברברת הבלתי נגמרת על בעיות הנכים, כל אלה רק מזכירים שוב ושוב שמדובר באנשים עם בעיה. בינינו, מי ירצה לצאת לדייט עם בעיה ומי ירצה לקבל בעיה לעבודה? עצוב לי שהורגלנו לדרוש בגלל החולשות שלנו ולא בגלל החוזקות שלנו.

אני מתנצל מראש אם פגעתי במישהו ולא מזלזל במלחמות של אף אחד. רוב רובם של הפעילים למען זכויות הנכים הם אנשים מדהימים בעלי כוונות צודקות ורצון טוב לשנות את התמונה. אבל לפעמים, כשעובדים המון על הפרטים הקטנים, שוכחים לעשות זום אאוט ולבדוק האם בכלל התמונה משתפרת או אולי סתם מתכערת. גם לי יש המון דברים שאני חושב שצריך לשנות ולתקן, אבל מבחינתי, הדרך הכי טובה ללמד על "קבלת השונה", היא פשוט למחוק את המושג הנוראי הזה, שרק מזכיר שמדובר באדם "שונה".

בפוסט הבא נתעצבן על הבחור עם הקביים ששאל בתור לקולנוע אם יש הנחה לנכים. רגע, אולי כבר לא צריך. הבנתם…

סלוגנים ושמות, אתם יודעים, אני אוהב במיוחד. כל ההתעסקות עם השפה והמחשבה על הדבר הכי נכון להגיד, הם בין התחומים שאני הכי אוהב בקופי. מרכז נריה הוא גרעין תורני הפועל בקרית מלאכי, אשר פועל בעיר בתחומי החינוך והחברה, הפצת תורה, קירוב לבבות ואהבת ארץ ישראל. אנשי המרכז עושים רבות למען הקהילה, לבני הנוער ולמען משפחות נזקקות בעיר, הכל בתחושת שליחות ורצון טוב כדי לשנות לטובה את פני הקהילה בעיר. כשניגשתי לחשוב על סלוגן, ניסיתי להעביר את כל תחושת ההתלהבות הזו, יחד עם המאפיינים הדתיים,  לכדי משפט אחד קטן. על הלוגו ושאר המיתוג – גרין קריאייטיב.

איך התגעגעתי לכתוב בקוביה הזאת, שלי, פה. כן, חתיכת תקופה עברה על כוחותיי ועל לקוחותיי, ככה שיצא לי לכתוב וליצור לא מעט בשדות זרים, עד מצב שאני זונח את השדה שלי. והנה עכשיו כשאני פה, אני יכול לספר לכם שאחרי שנתיים של התפרפרות כפרילנס, עם לקוחות מזדמנים, עם צ'ק וגמרנו, נכנסתי לקשר רציני עם משרד פרסום!
כאחד שמנסה לשלב בין האהבה לקריאייטיב, ליצירתיות, לפרסום החכם, עם הרצון לתרום ערך מוסף לחברה, לשנות קצת משהו בחשיבה הצרה והחומרית כאן, המפגש עם גרין קריאייטיב היה אהבה ממבט ראשון. רוני גרין, אישיות מיוחדת שלפי דעתי עוד תשפיע רבות על החברה כאן, מצאה את השילוב הבלתי אפשרי והקימה משרד פרסום חברתי, שכל הלקוחות שלו הם עמותות ומלכ"רים שרוצים לקדם מטרה טובה כלשהי.
הקימבון הזה קנה אותי, נוצר פה שיתוף פעולה שהתחיל בסלוגן, עכשיו עובר לתלוש נאה במיוחד ובשלב הבא עתיד להפוך ל….טוב, די. אעדכן בהמשך. בכל מקרה, המשפט "אף משרד פרסום לא יעסיק אותך כשכיר", מוצא כעת להורג בגאווה, כמו חבריו הטובים "אתה לא תסתדר בחינוך הרגיל", "לא יאשרו לך לנסוע לספרד עם המטפלת" ועוד רבים ומושמצים. ההוצאה להורג מתקיימת למען יראו וייראו מפני פסימיות, מפני חשיבה מקובעת.
ואם אתם כבר פה, ואם אני מדבר כבר על קופירייטינג, אז אני אספר שבזמן עונת הבצורת של הפוסטים, כתבתי את התסריט הראשון שלי שזכה להפקה, ועוד לפרזנטור מגניב ומכובד בשם ירון לונדון. הסרטון הופק במסגרת פרויקט "2 מיליון סיבות טובות" ז"ל, עבור ארגון אחוה – איגוד רב תחומי לאנשים עם מוגבלות. מה אומרים?

אז חזרתי מברצלונה, והחלטתי לשתף את כל עם ישראל בחוויה המדהימה שעברתי שם. הנה לינק לטור מספר 4 שלי בוואינט, מקווה שתהנו…

תארו לכם שליאו מסי, שחקן הכדורגל הטוב בעולם (עם אייל גולסה הסליחה), היה מפסיק לנסות לכבוש שערים מיד אחרי ההחמצה הראשונה שלו בחייו ככדורגלן. תארו לכם ששניה לאחר הכישלון הראשון, הוא היה מחליט לוותר ולא מנסה לבעוט שוב לעולם. מה היה קורה? כן, זו שאלה טיפשית, מופרכת ותלושה, אבל מסתבר שאנחנו (בני האדם, מסי הוא לא), עושים ויתורים כאלו על בסיס קבוע. מפסיקים לנסות אחרי הפעם הראשונה שלא הולך.

בינואר האחרון כתבתי פה פוסט מתבאס על שלא הצלחתי להגשים חלום ישן שלי, לטוס למשחק בברצלונה ולראות את מסי בלייב, מקרוב. כ"כ רציתי אז להגיע לשם, עבדתי המון בשביל זה, אבל דברים לא הסתדרו ונשארתי בארץ להמשיך לפנטז, כשה"לא" הנחרץ שקיבלתי ממשרדי הכרטיסים סגר כל דלת אפשרית.

בהרצאות שלי אני מדבר על מקרים בהם אתה מקבל "לא" כזה, מצבים בהם מישהו לא מאמין במה שאתה כן. הדרך הקלה ביותר היא כמובן להרים ידיים, אבל גם את זה אני לא יכול לעשות, אז מבחינתי האופציה השניה היא לבדוק מה לא הלך בנסיון הראשון, ללמוד ולתקן בפעם השניה. וכן, גם כשהדלתות נסגרות בפניך, תמיד אפשר לחפש חלון פרוץ. זה בדיוק מה שעשיתי.

ביום שישי בבוקר, אני ממריא מכאן, לברצלונה. יחד עם גלדיס, אורי ומיכל,  אני הולך לסמן וי ענק באצטדיון הקאמפ נאו האגדי. כשהכרטיס למשחק מול סביליה ביד, כל המאמץ, ההשקעה, הנסיעות וההוצאות, כולם שווים את התחושה הזאת, תחושת התגשמות החלום. למזלי, עמדתי לא פעם בנקודה כזו, נקודה בה יכולתי להסתכל על מסע מפרך עם תחושת סיפוק בסופו. הפעם, עוד לפני שהכל התחיל, אני מתרגש במיוחד.

ממש תכף חוזר, מבטיח להביא פוסט סיכום מהדיוטי פרי. ואמוס בארסה!

אני מאושר – גלעד חוזר הביתה. 5 ומשהו שנים של סיוט מתמשך, השתחררו מול כמה מילים גדולות באתר החדשות. איזה כיף זה לדעת שהילד חוזר להורים שלו, למשפחה שלו ולמשפחה המורחבת שלו שמונה כבר 7 מליון נפשות. המדינה כולה נלחמה למענו והנה, זה היה שווה. תחושת צמרמורת כיפית עוברת בגוף, כשאתה יודע שזהו, החייל התמים הזה משתחרר. גלעד חי.

אני עצוב – נכנענו. אין מילה אחרת. נכנענו לדרישות מחבלים, רוצחים, הכרנו בבקשותיהם של אלה שלא מכירים בנו. לא משנה איך יציירו או ימכרו את המשוואה, 1 קטן מ-1000. מה לעשות, כדי להוכיח שאתה חזק, אתה צריך להוכיח שאתה חזק, וחזק לא מכיר בטרוריסטים. עצוב בשביל המשפחות השכולות, שהנחמה הכמעט אפסית שהיתה להם מהעובדה שרוצחי יקיריהם בכלא, עכשיו גם היא אבדה. גלעד חי, אבל הם נותרו עם המוות.

אני אופטימי – למרות כל מה שאוהבים להזכיר על תחלואי החברה הישראלית, למרות האגואיסטיות הארצי ישראלית טיפוסית, אנחנו מגלים פעם אחר פעם, בטח אחרי הקיץ האחרון, שיש פה גם המון ביחד ואנחנו יודעים לאחד כוחות כשהמטרה מספיק חזקה. שמירה על קמפיין כזה במשך תקופה כ"כ ארוכה זו משימה בלתי אפשרית אם אין התגייסות המונית ושיתוף פעולה, אז מסתבר שיש על מי לסמוך כאן. במשך 5 שנים, החברה הזו לא שכחה ולא נתנה לשכוח שיש פה מישהו שחשוב לנו שיחזור, שגלעד עדיין חי.

אני מודאג – ההישג של ארגון המחבלים הזה, קרוב לוודאי יעורר, להם ולאחרים, את התיאבון. הצלחה נוהגים לחקות, ובמקרה הזה גם נאמר במפורש שיהיו נסיונות לשחזר, ומי יודע כמה כוחות יהיו לנו בסיבוב הבא. אני דואג גם לגלעד שחוזר מהלבד שלו לחיבוק החונק פה. חוזר לארץ חדשה עם תמונות כחולות-לבנות שלו בכל פינה, שמחה, ציפייה והתרגשות, כשהוא עדיין בעולם חשוך, אכזר וכואב. מבפנים, גלעד עדיין חי?

אני מבולבל – כנראה כל הזיגזוגים בדעות הממשלה השפיעו גם עליי. הרי למרות הקונצנזוס, לא הייתי בעד העסקה כבר מההתחלה. על המפה הפוליטית אני לא מצליח לזהות את המיקום שלי, אני מניח שטיפה שמאלה מהמרכז זה הבית, למרות שיש ימים שאני מוצא את עצמי שובר ימינה. ועדיין, עסקה מבחינתי פירושה היא "הסכם כניעה", ואני, כבר הכרתם, לא מוכן להיכנע. אז למה מבולבל? כי ברגע כשהבנתי שזה מוחשי, צרחתי כמו משוגע ואמרתי: "כוסאמק הכל, הכי חשוב שהוא חוזר, גלעד עדיין חי!".

מת"ם חיפה הוא מתחם הייטק גדול, בו יושבים כל החננות הרציניים של עולם הטכנולוגיה (מיקרוסופט, אינטל, אלביט וכל השאר). מסתבר שבמתחם יש מרכז בריאות, המציע לגיקים האלה מגוון טיפולים, ביניהם עיסויים, שיאצו, רפלקסולוגיה ועוד. המרכז רצה פלייר שיחולק בין עובדי מת"ם ויספר להם שיש מקום כזה, בו הם יכולים להתנתק קצת מהמחשב, להירגע ולהתפנק. העבר המאוד מפואר שלי בכיתת מחשבים ועצם היותי חננה טורבו כשלעצמי, יצרו יחד את הרעיון הבא. רעות שפאץ על העיצוב.