יניב אבירן – מגב…מה?

סלוגנים ושמות, אתם יודעים, אני אוהב במיוחד. כל ההתעסקות עם השפה והמחשבה על הדבר הכי נכון להגיד, הם בין התחומים שאני הכי אוהב בקופי. מרכז נריה הוא גרעין תורני הפועל בקרית מלאכי, אשר פועל בעיר בתחומי החינוך והחברה, הפצת תורה, קירוב לבבות ואהבת ארץ ישראל. אנשי המרכז עושים רבות למען הקהילה, לבני הנוער ולמען משפחות נזקקות בעיר, הכל בתחושת שליחות ורצון טוב כדי לשנות לטובה את פני הקהילה בעיר. כשניגשתי לחשוב על סלוגן, ניסיתי להעביר את כל תחושת ההתלהבות הזו, יחד עם המאפיינים הדתיים,  לכדי משפט אחד קטן. על הלוגו ושאר המיתוג – גרין קריאייטיב.

איך התגעגעתי לכתוב בקוביה הזאת, שלי, פה. כן, חתיכת תקופה עברה על כוחותיי ועל לקוחותיי, ככה שיצא לי לכתוב וליצור לא מעט בשדות זרים, עד מצב שאני זונח את השדה שלי. והנה עכשיו כשאני פה, אני יכול לספר לכם שאחרי שנתיים של התפרפרות כפרילנס, עם לקוחות מזדמנים, עם צ'ק וגמרנו, נכנסתי לקשר רציני עם משרד פרסום!
כאחד שמנסה לשלב בין האהבה לקריאייטיב, ליצירתיות, לפרסום החכם, עם הרצון לתרום ערך מוסף לחברה, לשנות קצת משהו בחשיבה הצרה והחומרית כאן, המפגש עם גרין קריאייטיב היה אהבה ממבט ראשון. רוני גרין, אישיות מיוחדת שלפי דעתי עוד תשפיע רבות על החברה כאן, מצאה את השילוב הבלתי אפשרי והקימה משרד פרסום חברתי, שכל הלקוחות שלו הם עמותות ומלכ"רים שרוצים לקדם מטרה טובה כלשהי.
הקימבון הזה קנה אותי, נוצר פה שיתוף פעולה שהתחיל בסלוגן, עכשיו עובר לתלוש נאה במיוחד ובשלב הבא עתיד להפוך ל….טוב, די. אעדכן בהמשך. בכל מקרה, המשפט "אף משרד פרסום לא יעסיק אותך כשכיר", מוצא כעת להורג בגאווה, כמו חבריו הטובים "אתה לא תסתדר בחינוך הרגיל", "לא יאשרו לך לנסוע לספרד עם המטפלת" ועוד רבים ומושמצים. ההוצאה להורג מתקיימת למען יראו וייראו מפני פסימיות, מפני חשיבה מקובעת.
ואם אתם כבר פה, ואם אני מדבר כבר על קופירייטינג, אז אני אספר שבזמן עונת הבצורת של הפוסטים, כתבתי את התסריט הראשון שלי שזכה להפקה, ועוד לפרזנטור מגניב ומכובד בשם ירון לונדון. הסרטון הופק במסגרת פרויקט "2 מיליון סיבות טובות" ז"ל, עבור ארגון אחוה – איגוד רב תחומי לאנשים עם מוגבלות. מה אומרים?

אז חזרתי מברצלונה, והחלטתי לשתף את כל עם ישראל בחוויה המדהימה שעברתי שם. הנה לינק לטור מספר 4 שלי בוואינט, מקווה שתהנו…

תארו לכם שליאו מסי, שחקן הכדורגל הטוב בעולם (עם אייל גולסה הסליחה), היה מפסיק לנסות לכבוש שערים מיד אחרי ההחמצה הראשונה שלו בחייו ככדורגלן. תארו לכם ששניה לאחר הכישלון הראשון, הוא היה מחליט לוותר ולא מנסה לבעוט שוב לעולם. מה היה קורה? כן, זו שאלה טיפשית, מופרכת ותלושה, אבל מסתבר שאנחנו (בני האדם, מסי הוא לא), עושים ויתורים כאלו על בסיס קבוע. מפסיקים לנסות אחרי הפעם הראשונה שלא הולך.

בינואר האחרון כתבתי פה פוסט מתבאס על שלא הצלחתי להגשים חלום ישן שלי, לטוס למשחק בברצלונה ולראות את מסי בלייב, מקרוב. כ"כ רציתי אז להגיע לשם, עבדתי המון בשביל זה, אבל דברים לא הסתדרו ונשארתי בארץ להמשיך לפנטז, כשה"לא" הנחרץ שקיבלתי ממשרדי הכרטיסים סגר כל דלת אפשרית.

בהרצאות שלי אני מדבר על מקרים בהם אתה מקבל "לא" כזה, מצבים בהם מישהו לא מאמין במה שאתה כן. הדרך הקלה ביותר היא כמובן להרים ידיים, אבל גם את זה אני לא יכול לעשות, אז מבחינתי האופציה השניה היא לבדוק מה לא הלך בנסיון הראשון, ללמוד ולתקן בפעם השניה. וכן, גם כשהדלתות נסגרות בפניך, תמיד אפשר לחפש חלון פרוץ. זה בדיוק מה שעשיתי.

ביום שישי בבוקר, אני ממריא מכאן, לברצלונה. יחד עם גלדיס, אורי ומיכל,  אני הולך לסמן וי ענק באצטדיון הקאמפ נאו האגדי. כשהכרטיס למשחק מול סביליה ביד, כל המאמץ, ההשקעה, הנסיעות וההוצאות, כולם שווים את התחושה הזאת, תחושת התגשמות החלום. למזלי, עמדתי לא פעם בנקודה כזו, נקודה בה יכולתי להסתכל על מסע מפרך עם תחושת סיפוק בסופו. הפעם, עוד לפני שהכל התחיל, אני מתרגש במיוחד.

ממש תכף חוזר, מבטיח להביא פוסט סיכום מהדיוטי פרי. ואמוס בארסה!

אני מאושר – גלעד חוזר הביתה. 5 ומשהו שנים של סיוט מתמשך, השתחררו מול כמה מילים גדולות באתר החדשות. איזה כיף זה לדעת שהילד חוזר להורים שלו, למשפחה שלו ולמשפחה המורחבת שלו שמונה כבר 7 מליון נפשות. המדינה כולה נלחמה למענו והנה, זה היה שווה. תחושת צמרמורת כיפית עוברת בגוף, כשאתה יודע שזהו, החייל התמים הזה משתחרר. גלעד חי.

אני עצוב – נכנענו. אין מילה אחרת. נכנענו לדרישות מחבלים, רוצחים, הכרנו בבקשותיהם של אלה שלא מכירים בנו. לא משנה איך יציירו או ימכרו את המשוואה, 1 קטן מ-1000. מה לעשות, כדי להוכיח שאתה חזק, אתה צריך להוכיח שאתה חזק, וחזק לא מכיר בטרוריסטים. עצוב בשביל המשפחות השכולות, שהנחמה הכמעט אפסית שהיתה להם מהעובדה שרוצחי יקיריהם בכלא, עכשיו גם היא אבדה. גלעד חי, אבל הם נותרו עם המוות.

אני אופטימי – למרות כל מה שאוהבים להזכיר על תחלואי החברה הישראלית, למרות האגואיסטיות הארצי ישראלית טיפוסית, אנחנו מגלים פעם אחר פעם, בטח אחרי הקיץ האחרון, שיש פה גם המון ביחד ואנחנו יודעים לאחד כוחות כשהמטרה מספיק חזקה. שמירה על קמפיין כזה במשך תקופה כ"כ ארוכה זו משימה בלתי אפשרית אם אין התגייסות המונית ושיתוף פעולה, אז מסתבר שיש על מי לסמוך כאן. במשך 5 שנים, החברה הזו לא שכחה ולא נתנה לשכוח שיש פה מישהו שחשוב לנו שיחזור, שגלעד עדיין חי.

אני מודאג – ההישג של ארגון המחבלים הזה, קרוב לוודאי יעורר, להם ולאחרים, את התיאבון. הצלחה נוהגים לחקות, ובמקרה הזה גם נאמר במפורש שיהיו נסיונות לשחזר, ומי יודע כמה כוחות יהיו לנו בסיבוב הבא. אני דואג גם לגלעד שחוזר מהלבד שלו לחיבוק החונק פה. חוזר לארץ חדשה עם תמונות כחולות-לבנות שלו בכל פינה, שמחה, ציפייה והתרגשות, כשהוא עדיין בעולם חשוך, אכזר וכואב. מבפנים, גלעד עדיין חי?

אני מבולבל – כנראה כל הזיגזוגים בדעות הממשלה השפיעו גם עליי. הרי למרות הקונצנזוס, לא הייתי בעד העסקה כבר מההתחלה. על המפה הפוליטית אני לא מצליח לזהות את המיקום שלי, אני מניח שטיפה שמאלה מהמרכז זה הבית, למרות שיש ימים שאני מוצא את עצמי שובר ימינה. ועדיין, עסקה מבחינתי פירושה היא "הסכם כניעה", ואני, כבר הכרתם, לא מוכן להיכנע. אז למה מבולבל? כי ברגע כשהבנתי שזה מוחשי, צרחתי כמו משוגע ואמרתי: "כוסאמק הכל, הכי חשוב שהוא חוזר, גלעד עדיין חי!".

מת"ם חיפה הוא מתחם הייטק גדול, בו יושבים כל החננות הרציניים של עולם הטכנולוגיה (מיקרוסופט, אינטל, אלביט וכל השאר). מסתבר שבמתחם יש מרכז בריאות, המציע לגיקים האלה מגוון טיפולים, ביניהם עיסויים, שיאצו, רפלקסולוגיה ועוד. המרכז רצה פלייר שיחולק בין עובדי מת"ם ויספר להם שיש מקום כזה, בו הם יכולים להתנתק קצת מהמחשב, להירגע ולהתפנק. העבר המאוד מפואר שלי בכיתת מחשבים ועצם היותי חננה טורבו כשלעצמי, יצרו יחד את הרעיון הבא. רעות שפאץ על העיצוב.

טור מס' 2 עלה מוקדם מהצפוי. מקווה שתהנו…

בעקבות הטור הראשון שלי בוואינט, קיבלתי אינסוף תגובות מחבקות (אלירז, מאחוריך!), כמה תגובות מועכות (אלירז, מאחוריך!), הזמנות לעשות ילדים, הצעות עבודה ואף נשיקה מאלמונית במועדון (אם את קוראת את זה, צרי קשר). יוסי סיאס העלה אותי לשידור ברדיו וניסה להוריד אותי הישר למעמקי הדיכדוך. הביקורות האוהבות שימשו כמצופים במהלך ההתמודדות מולו. בעקבות הכתבה הוזמנתי גם להרצות בפני מתנדבים בשירות לאומי ממלכתי בירושלים. עליתי לעיר הקודש ופגשתי חבר'ה מדהימים שרק מבקשים חיזוק לעבודה הנפלאה שהם עושים.

והמילה ששמעתי וקראתי הכי הרבה בשבוע החולף היא "פרופורציות", המילה ששחקני כדורגל הכי אוהבים להגיד כשהם מבקרים ילדים בבתי חולים. מסתבר שאנשים שואבים חצי נחמה כשהם מקבלים הצצה לחיים של אחרים. גם "הדשא של השכן" הוזכר רבות בעניין הזה, ואפילו נתן לי השראה לכתוב משהו על זה בדף ההרצאות שלי בפייסבוק. לחצו כאן כדי לקרוא את הפוסט החדש של "י.א. גינון". תהנו.

לפני כחודש וחצי, הייתי בהרצאה של השחקן, העיתונאי והמה-לא, יובל אברמוביץ', על הרשימה. פרויקט הרשימה בא לתת במה לאנשים לצעוק את רשימת החלומות שלהם על גבי הרשת, וכך בעצם להתחייב לעצמם להגשים את המטרות האלו. במהלך ההרצאה הבאמת מעוררת השראה, יובל ביקש מאיתנו לכתוב רשימה משלנו, להציב יעדים ולקבוע פרק זמן בו אנחנו משיגים אותם. אחד מ-13 הסעיפים שלי היה חצוף במיוחד ובו נכתב – "להתראיין על ההרצאות שלי לאחד מכלי התקשורת".

לא יודע איך קוראים לזה, הסוד, אפקט פיגמליון, נבואות, אלוהים בעצמו… שבוע לאחר מכן קיבלתי הצעה מעורכת מדור הבריאות ב-ynet, לכתוב טור אישי, קבוע, בו אני ממשיך את פרויקט "תאמין – זה יניב הצלחה" ומנסה לעורר קצת מוטיבציה והשראה באנשים.

אני גאה להרוס את הטיזר ולהציג לכם את הטור הראשון שהתפרסם – קליק כאן. כן כן, זה אני, במדור הבריאות, ממש מתחת לשומר שמונע גזים.

עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון כאן. יותר מדי זמן. בינתיים קרו בארץ המון דברים, המון דברים כ"כ חשובים, שלכולם כולל כולם היה מה להגיד עליהם. כל הנושאים, כל נקודות המבט, כל אוצרות המילים, בכולם נעשה שימוש, ולי, כבר לא נשאר מה להוסיף. הקוטג' שהפך לאוהל שהפך לממ"ד, המרגול שהפכה למאשימה והפכה למואשמת, הקבוצה שלי שהפכה את הסגל שהפך לציפיה שהפך למרחק נגיעה שהתהפכה לי כמו משאית לפרצוף. הנושאים פה רצים כל כך מהר, כך שהפוסט שהתעכב אתמול, היום כבר נפסל בשל אי רלוונטיות. תקופת מהפכות.

וזמן מהפכות הוא זמן לברר מי אתה באמת ומי אתה רוצה להיות. גם אני מברר. לימודי האימון האישי סוחפים אותי לחפור פנימה ולגלות את האטומים שלי, מה מגדיר אותי באמת. אני גם חושב המון על העבודה, על הקופירייטר שנהנה מכל אות ועל הקאוצ'ר שמתלהב מכל צעד, על הציני והרוחניק, ואיך שניהם יכולים לחיות יחד בשלום, ממש כמו קפיטליסט שמקווה לצדק חברתי.

בינתיים, לכתוב על הגשמת מטרות זו דרך מצויינת לאכול את שתי העוגות, ונפלה בחיקי הצעה לעשות את זה על חתיכת במה מפורסמת. אז רגע, עוד לא מגלה ממש מי ומה, רק אומר שמשהו טוב קורה, משהו שכיוונתי אליו הרבה זמן והנה זה היה הפרומו שיגזור עוד קצת אחוזי רייטינג לפוסט הבא.

זהו. בקרוב…