לפני שבוע בדיוק, הייתי רחוק מכאן. ביום חמישי שעבר, אחרי התעכבויות בלתי נגמרות בנתב"ג, אחרי 10 דקות בדיוטי פרי ואחרי שעתיים טיסה שאני לא אשכח בחיים, גלגלי המטוס זיעזעו את אדמת בולגריה, התחלנו בחגיגה. היה לי ברור שדברים לא ילכו תמיד לפי התוכנית. הרכב המיוחד שהיה אמור לקחת את הג'מעה משדה התעופה בבורגס לעיר החופש והחטאים – סאני ביץ', פשוט לא הגיע, שכחו להודיע שכיסא גלגלים הגיע לבקר. 40 דקות שאלעד, גלדיס ואני מחכים לרכב המיוחל. ניר, חן ורן כבר עלו על האוטובוס, הם כבר שם. אוקיי, אם משהו השתבש עכשיו, מפה בטח הכל יתיישר. הגענו למלון. Mena Palace.
זהו, אני בחו"ל עם החברים שלי, איזה כיף, עוד חלום נכנס להיכל התהילה של אלה שהתגשמו. מי שלא מכיר, סאני ביץ' היא עיר התיירות של בולגריה, גן עדן לצעירים. 108 מלונות, תיירים מכל העולם, חוף ים מדהים והרבה דברים שהשתיקה יפה להם מלבד זה שהם יפים. הערב הראשון הוא ערב שיזכר לדורות כאחד המוצלחים והמצחיקים. הסתובבנו בעיר, שמענו 4000 שפות, שתינו, אכלנו, שטפנו עיניים וחיינו, בעיקר חיינו. טלפון הביתה להגיד שאנחנו בסדר, אין יותר בסדר מזה.
הבוקר הראשון נפתח כשהעיניים נפתחות בקושי. מתארגנים לים, הגיע הזמן לברר מה פירוש השם "סאני ביץ'". עוד לא הספקנו להגיד ג'ק דניאלס וטראח – הפסקת חשמל. שטויות נכון? מי צריך חשמל בים? אבל רגע, איך יורדים למטה בלי מעלית? על הידיים. החברים המדהימים שלי לא עצרו לשאול שאלות, תוך כמה דקות כבר הייתי בלובי, ירדנו את כל המדרגות. התחיל קשה היום הזה, מזל שיש ים להירגע. אני בין היחדים בחוף הזה שלא נשארתי טופלס, וטוב שכך. מים, שמש ונקע בעיניים, בשביל זה באנו. בדרך חזרה מהים, כבר זיהינו בעיה. אנשים מנפנפים על עצמם עם עיתונים, חנויות האוכל, הצ'יינג'רים, הכל סגור, עדיין אין חשמל.
מגיעים למלון ואין מים חמים להתקלח. אין מזגן בחדר. אין אור. אין גנרטור במלון הזה? לא, אין. לאט לאט, הערב יורד והחשמל לא עולה. מקלחת לא מטרידה אותי וגם לא איך נראה משהו בחושך הזה, אבל בלילה, אני צריך לישון עם מכונת הנשמה, אין חשמל – אין לי איך לישון. לילה לבן אחד זה בסדר, אבל מה קורה הלאה? מתי חוזר? יורדים ללובי, בלי מעלית, על הידיים, לקבל תשובות. הבחור בקבלה לא היה אופטימי. הוא סיפר שאין לו אפילו איך להתקשר לברר מתי נגמר הסיוט, זה יכול לקחת גם שבוע. אין חשמל בכל האזור, ושוב, למלון הזה אין גנרטור. "אתם זה מקרה מיוחד, הדוקטור תכף יגיע ויחליט מה עושים איתך", הוא אמר בלחץ. "הו, הנה הדוקטור, תשאלו אותו את כל השאלות". אנחנו סורקים את הלובי ולא מזהים אף דמות לשאול. "שלום, שמעתי שיש לכם בעיה. מה אפשר לעזור?". בעיה, בעיה, אבל מה זה קשור אליך? מולנו עומד בנאדם עם שורט בגד ים, מגולח בכל הגוף, שרירים של ניפוח, מלטף את עצמו בלי הפסקה, כאילו לפני שעה סיים יום צילום עבור קסטרו.
אחרי שהסברנו את המצב, ליהודה לוי הזה הייתה רק תשובה אחת – אתה צריך להתאשפז בבית חולים. זה לא קורה לי. אני לא טסתי עד לגן עדן כדי שאלחנדרו יצביע לי את הדרך לגיהנום. באתי לפה בריא ואני חוזר מפה ככה. סביבנו מלונות כבר התקמבנו על גנרטורים, ורק שלנו נותר כמו פולני לבד בחושך. יצאתי להירגע, לנשום קצת, לחשוב בהיגיון, מה הסיכוי שהסרט הזה יקרה? אם היו מספרים לי, בחיים לא הייתי מאמין. מה הסיכוי שמתחיל גשם עכשיו? גשם? מבול! איפה הסאני יא חתיכת ביצ'!
מזל שחברים שלי סביבי נותרו שפויים ומפוקסים. הם תפסו נציג של החברה שהטיסה אותנו למדינת עולם שלישית הזאת ודרשו ממנו למצוא פיתרון. "חשמל לא יהיה פה בחמישה ימים הקרובים, אין שום מלון באזור שיחזיק חמישה ימים על גנרטור, אתם חייבים לעבור לעיר בורגס עצמה, שם יש חשמל". פה חשדתי. אין מצב שזה הפתרון היחיד, לעזוב את גן עדן לטובת מה? מה יש שם? הבחור התחיל ברשימה: מלון מפואר, בריכה, קזינו, באמצע המדרחוב, מרכז תיירות, 10 דק' הליכה מהים, אין ישראלים שם, מועדונים, פאבים, ברים, כל מה שיש פה ואולי קצת יותר. פה שמחתי. יאללה, משתדרגים, ללכת לארוז? "רגע, לך ולמטפלת זה חינם, זה מצב הומניטרי, אבל החברים צריכים להוסיף 50 יורו כל אחד". כשהברירה השניה היא אין ברירה, לא נתפצל עכשיו, מאלצים אותנו לעבור ולשלם אחרת דברים יכולים להיגמר רע, אז משלמים. שילמנו, ארזנו מזוודות במהירות האור שאין בחוץ, ירדנו ללובי ועפנו ממצרים החשוכה אל הארץ המובטחת – בורגס.
הגענו לעיר האורות, בורגס, רגועים ובטוחים שזהו, נגמרו הצרות וחוזרים לקרחנות שהבטיחו לנו. יאללה, עכשיו אני מתחיל לספר לכם באסה מהי. מלון מפואר אין ספק, הבריכה היחידה שם היא המזרקה בכיכר המרכזית, יש קזינו מפואר במלון, רק חבל שכבר חצי שנה הוא לא בשימוש. באמצע המדרחוב, שוכן במרכז תיירות שלא היה מבייש את יקנעם, הים בהחלט במרחק הליכה בהנחה שאנחנו בני ישראל שחוצים את המדבר, ברים, פאבים ומועדונים, הכל יש, רק סגור. אה כן, באמת אין ישראלים, כולם בולגרים אנטיפתים, שלכל בקשה שלך דואגים לענות יפה בצרחות בבולגרית.
כך התחילו יומיים של סיוט, בהם אנחנו לא מוותרים על התוכניות המקוריות, ונסחבים באוטובוסים במוניות ספיישל יקרות עד כאב, שכל הזמן הזה, החברים שלי, האחים המדהימים שלי, סוחבים אותי על גבם, תרתי ולא תרתי משמע. בארץ שלנו, אפשר לספור את מספר הפעמים שהייתי על אוטובוס בכף יד אחת. בבורגס, זו הייתה האופציה הכי ברורה כדי לצאת מהבית קברות שהגענו אליו. אמנם טיילנו וראינו מקומות, אבל המועקה החזקה על החזה לא שיחררה, והזכירה כל הזמן את מה שאנחנו מפסידים שם בסאני ביץ'. אז לא ויתרנו על המקום, ונסענו 50 דקות כדי לראות בעצמנו מה הולך שם, האם מישהו דאג להרים את השאלטר. חזרנו לגן עדן וגילינו חשמל באויר. מועדונים, קזינואים, מסעדות, הכל חי ובועט כאילו לא היה דבר מעולם. כשהתקשרנו ל"קווי חופשה" ודרשנו לחזור, דאגו לנפנף אותנו יפה יפה, עם תירוצים הזויים כמו "כל המלונות בסאני ביץ' בתפוסה מלאה". פייר, אם זה לא היה עצוב זה היה קורע מצחוק.
מפה, היום האחרון לחופשה, היו שתי אופציות. הראשונה היא להתבאס למוות על מר גורלנו, לבכות על כל נקודה כואבת בגב של כל אחד מאיתנו ולחזור הביתה כועסים וחדורי רוח קרב במלחמה על הפיצויים. האופציה השניה הייתה לסחוט מהיום הזה את המיץ ולהנות מכל שניה אחרונה שלו, אח"כ לחזור לארץ ולנסות לפצות על עוגמת הנפש. בכל בולגריה לא תמצאו ווינרים כמו החברים שלי, שהחליטו שהלילה חוגגים ויהי מה. וכך, עשינו לילה לבן בסאני ביץ', שהתחיל ב-10 בלילה ונגמר עם האוטובוס הראשון לבורגס, אי שם ב-6 בבוקר. את הלילה הזה אני לא אשכח בחיים. קצת הפסדתי בקזינו, קצת ניענעתי את הגבות במועדון והרבה הרבה בירכתי על כל שניה שאני נמצא עם האנשים שאני אוהב. 7 בבוקר הגענו חזרה למלון בבורגס, 11 כבר היינו בשדה התעופה.
החפירה הארוכה שדפקתי פה היא גם בשבילי. חשוב לי לתעד בכתב, מעבר לתמונות, את החוויה התנודתית שעברה עלינו. שניה היינו בעננים ושניה אחריה היינו מפורקים על הרצפה. אבל גם ברגעים הכי מסוייטים שקרו שם, תמיד היה אחד שהצליח להגיד את המילה הנכונה, ולגרום לכולנו לצחוק עד דמעות. כאלה הם האנשים שאיתי, תותחים אחד אחד, שהקריבו הרבה מעצמם, פיזית ונפשית, על מנת שהטיול הזה יעבור בצורה הכי טובה שאפשר. אלעד, חן, ניר, רן וגלדיס החמודה – תודה על כל שניה שהייתם שם, לא הייתי נוסע ובטח לא הייתי חוזר בלעדיכם.
קישור קבוע
תגובות (4)
